על ספסרות בעבודת העיצוב


בגיליון העלון המקוון של איקוגרדה, 22/09 Icograda enews, מופיע מידע על "עבודה ספקולטיבית", לפיו האיגוד המקצועי הוותיק והגדול למען עיצוב  ,AIGA שהוא חבר מקצועי באיקוגרדה, מעדכן את עמדתו בעניין זה. בהמשך מוזכרת עמדת איקוגרדה, שהוא כידוע הארגון הבינלאומי של אגודות המעצבים הגרפיים, שבו חברה גם האגודה הישראלית.

להלן תרגום חופשי ותמציתי של המידע, שמומלץ להפנימו, לאמצו בהתנהלות העסקית ולהפיצו על מנת ש"יקבל שיניים" וייטמע בפרקטיקה של המעצבים בישראל.  בהמשך מצורפות מספר הערות אישיות.

האיגוד המקצועי מאמין שמעצבים מקצועיים צריכים להיות מתוגמלים באופן הוגן עבור הערך של עבודתם וצריכים לערוך מו"מ על הבעלות או השימוש בזכויות היוצרים (הזכויות האינטלקטואליות והנכס היצירתי) דרך התקשרות עם לקוחות.

האיגוד מכיר בכך שעבודה ספקולטיבית (ספסרית) מתרחשת בקרב לקוחות ומעצבים. במקום לעבוד באופן ספקולטיבי, האיגוד מעודד בחוזקה את המעצבים להיכנס לפרויקטים בהתקשרות מלאה כדי להמשיך ולהראות את הערך של המאמץ היצירתי שלהם. מעצבים ולקוחות צריכים להיות מודעים לכל הסיכונים הפוטנציאליים לפני שהם נכנסים לעבודה ספקולטיבית.

הגדרת עבודה ספקולטיבית: עיצוב בלתי מתוגמל אינו זהה לעבודה ספקולטיבית. עבודה ספקולטיבית - הנעשית ללא תגמול, בתקווה שהיא תהיה מתוגמלת באופן ספקולטיבי - קיימת במספר צורות בעיצוב תקשורת. קיימים חמישה מצבים, בהם מעצבים עובדים, מבחירה, מבלי תגמול:

    * עבודה ספקולטיבית הנעשית בחינם, בתקווה שהיא תשולם.
    * עבודה הנעשית במסגרת תחרותית, בתקווה לזכות בפרס.
    * עבודה התנדבותית, הנעשית כטובה, או לרכישת ניסיון, מבלי לצפות לתשלום עבורה.
    * עבודת התלמדות, הנעשית באופן התנדבותי למען מטרה חינוכית.
    * עבודה התנדבותית לתועלת הציבור.



רוב המעצבים יתייחסו לשתי הצורות הראשונות כבלתי קבילות. בדיסציפלינות עיצוב מסוימות, כגון ארכיטקטורה, פרסום ועיצוב לשידור, קיימת ציפייה לפרקטיקה המבוססת על ספקולציה. זאת משום שבתחומים אלה עיצוב ראשוני אינו המוצר הסופי, אבל מלווה בהמשך בהתקשרות כספית משמעותית לשיפור או לביצוע העיצוב. בעיצוב תקשורת זה בדרך כלל לא המקרה. העיצוב המוגש ב"ספסרות" – "on spec"   הוא כל מה שהלקוח מבקש.

עבודת ספקולציה מציגה סיכון לשני הצדדים – הלקוח והמעצב. כששני הצדדים משתפים פעולה ביודעין בספקולציה לשניהם אחריות שווה להבין את הסיכונים הפוטנציאליים ואת ההטבות שיצמחו מכך:

    * לקוחות מסַכנים איכות ביצירת פשרה. למשל: זמן מועט, מאמץ ומחשבה היכולים להיכנס לעבודת ספקולציה אשר מונעת את האלמנט החשוב ביותר בפרויקט עיצוב – התחקיר, בדיקת אלטרנטיבות ופיתוח וניסוי של דגמים.
    * מעצבים מסַכנים בהיותם מנוצלים, מכיוון שלקוחות מסוימים יכולים לראות בהזמנת עבודה ספקולטיבית דרך לקבל עבודה בחינם. זה גם מחליש את הערך הכלכלי האמיתי שהמעצבים תורמים למטרותיהם של הלקוחות.
    * ישנם סיכונים חוקיים לשני הצדדים במקרה של הפרת זכויות יוצרים.


העמדה של איקוגרדה בעניין עבודה ספקולטיבית:

הגדרה של פרקטיקה ספקולטיבית (עיסוק מקצועי מספסר): עבודת עיצוב תקשורת (כולל ייעוץ ממוסמך), שנוצרה ע"י מעצבי תקשורת מקצועיים וארגונים, המסופקת בחינם או בתעריף נקוב, לעתים בתחרות עם עמיתים ולעתים כאמצעי להציע עסקים חדשים. איקוגרדה ממליץ להימנע מפרקטיקה שכזאת.

אנו יודעים שזה לטובת המעצבים ולא לטובת הלקוחות משום שקריאה להגשת הצעות ספקולטיביות הן נצלניות ודורשות לעבוד מבלי להבטיח תגמול. כשעבודה נעשית על בסיס כזה מעצבים לא יבצעו תחקיר ואנליזה הנדרשים להפקת התוצאה הטובה ביותר, בגלל שאין להם ביטחון של פיצוי לעבודתם.

מדוע איקוגרדה אינו מעודד את זה?

    * בגלל השפעה מזיקה על איכות תוצאות העסקים מפרקטיקה כזאת.
    * בגלל תוצאה של ריסונים בפיתוח המעמד של עיצוב תקשורת כמקצוע מכובד, והשפעה מזיקה על הכלכלה.



כדי למנוע פרקטיקה ספקולטיבית: גישה מומלצת ללקוחות להעריך מעצבים מתחרים על פרויקט עיצוב, היא לבקש דוגמאות מעבודות קודמות הדומות בטבען לפרויקט המוצע. אחרי עיון זה מצד הלקוחות, אם נדרש לבצע קונספט ראשוני כדי לאפשר בחירה סופית בין המועמדים, נדרש לשלם תעריף מלא לכל מעצב שהתבקש להגיש עבודות.



קוד המודל של התנהגות מקצועית למעצבים:  מעצב לא יבצע עבודה מוזמנת מלקוח ללא תשלום לפי תעריף מתאים. הוא יכול לבצע עבודה ללא תשלום, או במחיר מופחת לארגוני צדקה, או לגופים ללא מטרות רווח.


להלן הערות אישיות המתייחסות לנושא:

מול הקודים האתיים, ההמלצות והעמדות המלומדות ניצב המעצב הישראלי הפועל בתחום הנורמות השולטות בהתנהלות העסקית בארץ. מכיוון שקיים קושי מתמשך מצד האגודות והארגונים המקצועיים בתחומי העיצוב לכפות ולאכוף קודים אתיים כדרך-חיים מקצועית ראויה, כפי שמקובל במספר מקצועות חופשיים, הרי שעל המעצבים לרסן את עצמם כשהם נתקלים בגירויים ספקולטיביים ולשקול היטב את המשמעות ארוכת-הטווח למעמדם המקצועי ולקידומם העסקי.

בהצמדות לקוד האתי המעצב עלול לא-אחת להפסיד הזדמנות לזכות בעבודה, בשעה שעמיתיו שוברים את השוק, מכופפים את הנורמות, או פשוט מיישמים התנהלות שאינה מכבדת את המעמד המקצועי, המוניטין והסמכות שרכשו בכישרונם ובמיומנותם. הניסיון מלמד שפרקטיקה ספקולטיבית עשויה "להצליח" פה ושם, אך אינה תורמת לפיתוח העסקי ארוך-הטווח, משום שהיא ממכרת את המעצב ומחלישה את כושר המיקוח שלו.

גופים ציבוריים, רשויות שלטוניות ועסקים שונים מנסים לכפות על המעצבים דרכי התנהלות בלתי אתיות בעליל, מבלי להבין את המשמעות השלילית לשני הצדדים. מוּכר הטיעון הנדוש כי על המעצבים "לחנך את הלקוחות". סדרת חינוך שכזאת נמשכת לאורך הקריירה של המעצב, בהנחה שבמהלך ההתקשרות עם הלקוח אכן יונחו יסודות לפרקטיקה הולמת ולשיתוף-פעולה המניב תוצאות חיוביות ללקוח ומפרנס בכבוד את המעצב.

ניתן להבהיר ללקוח הפוטנציאלי את שיטת העבודה/ההתקשרות שבה נוהג המעצב. למשל: פיתוח הרעיון וביטויו באופן חזותי במספר כיוונים, או גרסאות, הוא עבודת העיצוב העיקרית, שנדרש לשלם עליה מחיר מוסכם, גם אם הלקוח יחליט שלא להפיק את העיצוב למוצר סופי, או יזמין עותק אחד בלבד. כלומר: לנטרל את הספקולציה בעודה באבה, אך לאפשר ללקוח מרחב מספיק לשיפורים ולהתמקדות בכיוון עיצובי עדיף. ואם עולה דרישה לסבב שינויים מצד המזמין, שהם משמעותיים וחורגים מהיקף העבודה המוסכם, על הלקוח להיות מודע לכך כי הוא יידרש לשלם תוספת בשיעור יחסי. גישה זאת אינה מובנת מאליה למי שמבסס את התקשרותו העסקית על עבודה ספקולטיבית. יש לקוות כי רוב המעצבים, בגיבוי האגודה המקצועית, יוכלו להתמודד עם ספסרות בענף העיצוב, אם אכן יאמצו את הכללים הבסיסיים שיאפשרו לכל עמית לצמוח בהתאם לכישרונו ולכישוריו.

כידוע, הנושא בארץ פרוץ מזה עשורים רבים, כמו בכל העולם, וגופים בעלי מאה מנצלים את אנשי המקצוע הדעתנים.
בשנים האחרונות אני נוהג בגישה "בוגרת", לפיה בשלב המקצועי שבו אני נמצא, אני - ולא הלקוח - "מכתיב" את הכללים, ומי שמקבל אותם כאתיקה להתקשרות עסקית המכבדת את מעמדם של הצדדים יזכה לחבילה שבה לא מתעסקים בקטנות. הבחירה במעצב המתאים אינה מותנית בהתנסויות על חשבון זמנו וכישוריו של המעצב, כלומר בניצולו, אלא בהכרות עם עבודותיו הקודמות, בדרך שבה הוא פותר את בעיות הלקוח, אופן שיתוף הפעולה, היעילות בעבודה, הרצינות והאחריות הכוללת, וכפועל יוצא - המחיר, שעל שני הצדדים להסכים לו כגורם תורם לאינטרסים של כל צד בעסקה. זהו הסיכון הדו-צדדי שעליו מדברת הגילדה, ארגון AIGA, סיכון שבו כל צד בעסקה הנרקמת עומד למבחן. זהו מבחן המציאות, שמאפשר "מועד ב'" ו"דרכי מילוט" מתאימות.
הצד האחר, הנובע מהעיסוק בנושא זה, הוא התחרות החופשית בשוק, דהיינו לבחור עם מי אתה (הלקוח/המעצב) רוצה לעבוד, באלו תנאים ובאיזה מחיר. מעצב צעיר ובלתי מנוסה, עלול להיכשל בכך ולקלקל לעמיתיו הוותיקים, שכבר הוכיחו את עצמם. כאן, בצומת זה, אמורה האגודה המקצועית לתרום את סמכותה כגוף מייצג, שיש לו לכאורה "שיניים", עמדה מקצועית ברורה ונכונות להיאבק עליה. בכך האגודה אמורה להיבחן.



בהצלחה!



זאב הררי

חבר האגודה משנת 1978